ההשגחה הפרטית בזכות ספר התהלים של דוד המלך.
לפני 17 שנה בשנת תשס"ג, היה פיגוע בקו 2 שיצא מהכותל המערבי, בפיגוע נרצחו 23 אנשים הי"ד והיו 130 פצועים. אנו משתפים אתכם בסיפור מצמרר שפורסם בעלון ''משכן שילה'' בעניין ההשגחה הפרטית בזכות ספר התהילים של דוד המלך.
יהושע אבירם
0
137
ברית כרותה לשפתיים
אני כותבת את הסיפור בהתרגשות
רבה, והוא נכתב לאחר שבוע וחצי
של מתח נורא.
אני בחורה בת 20 ,בעיצומה של עונת
השידוכים. לאחרונה היו לי התלבטויות
רבות, וכמה הצעות 'נתקעו'. החלטתי
ללכת לכותל המערבי להתפלל ולשפוך
את ליבי.
התפללתי בכוונה רבה, ולאחר מכן הלכתי
לכיוון התחנה של קו 2 .היו שם אנשים
רבים מאוד. ככל שהתקרבתי לתחנה,
הבנתי שאאלץ לחכות זמן רב.
המתנתי בסבלנות. אוטובוס עבר והתמלא,
ועוד אחד ועוד אחד, ואני לא נדחפתי, אך
השתדלתי לשמור על תורי.
ואז הגיע אוטובוס נוסף, וחשבתי שאוכל
לעלות עליו. האוטובוס היה עמוס, ובכל זאת
הוא התמלא והתמלא, ואני שאלתי את עצמי:
אצליח לעלות או לא?
ברגע האחרון, כשהצלחתי להניח את רגלי על
המדרגה, הגיעה בחורה אחרת ונדחפה מהצד.
'סליחה', אמרתי לה, 'אם לא אכפת לך, אנשים
מחכים כאן כבר הרבה זמן!'
היא ענתה לי: 'גם אני מחכה כבר חצי שעה!'
'מעניין שלא ראיתי אותך' אמרתי.
היא לא ענתה, והמשיכה לאחוז במוט האוטובוס.
באותו רגע התעורר בי רצון עז לדחוף אותה ולעלות
בעצמי, אך מצד שני חשבתי לעצמי, כי לא אשליך את
החינוך שלי בגלל כעס של רגע. המשכתי לשמור על
תווי פנים לא כועסים, אם כי עדיין ניסיתי לשמור את
מקומי במדרגות.
היא הצליחה להיכנס לפניי, ומייד פנתה לאחור וסימנה
לי שאכנס גם אני. ניסיתי, אך הנהג הודיע שהוא סוגר
את הדלת. היא ביקשה: 'רגע, יש כאן מישהי!' אך הוא
התחיל לסגור את הדלת. נרתעתי לאחור, והבחורה
אותתה לי בידיה: 'מצטערת'. זה הכעיס אותי עוד
יותר. שיגרתי אליה מבט זועם וסיננתי כמה מילים
שלא התאים לי להשמיע, ולולי הכעס הרב לא הייתי
אומרת אותן לעולם. הכעס העביר אותי על דעתי, ואני
לחשתי: 'הלוואי שלא תגיעי...'
מרוב תסכול עליתי על מכונית של 'חאפר' שעבר שם.
נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו
את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד.
הנהג אמר: 'זה פיגוע!'
תוך חצי דקה התחלנו לשמוע ולראות אמבולנסים רבים.
נוצר פקק תנועה גדול, והנהג הוריד אותנו. רצנו לכיוון
מקום הפיגוע, אך אי אפשר היה להתקרב, משום שכוחות
הביטחון סגרו את כל האזור, אבל מהמקום שבו עמדתי,
יכולתי לראות את האוטובוס שבו הייתי אמורה לנסוע
בו – האוטובוס שכבר כמעט הייתי בתוכו, ונהגו סגר
את הדלת. הייתי אחוזת הלם, הבנתי שניצלתי ממוות.
הדבר הבא שעלה במחשבתי הוא הבחורה ההיא. מה
קרה לה? שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום,
וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם... ואז נזכרתי
במילים האיומות שהוצאתי מפי...
החלטתי לשוב הביתה. הייתי המומה ומבולבלת. לא
הצלחתי לחשוב על דבר מלבד על הבחורה הזו. הוריי
היו נפחדים. הם חיבקו אותי כאילו חזרתי מעולם האמת,
ואמרו בהתרגשות: 'הרי גם את היית צריכה לנסוע בקו 2 '!
התעדכנתי בחדשות, כוססת ציפורניים. העליתי בדמיוני
את הבחורה הזו. שנאתי את עצמי על הכעס עליה,
וגם נזכרתי שהיא בסך הכול ניסתה לעזור לי להיכנס
לאוטובוס. זכרתי את יחסי הציני כלפיה, ובעיקר - את
הקללה ההיא, והרגשתי שאני אשמה בכל מה שקרה.
אדם אומר דברים - ואינו חושב מה יקרה בעוד רגע.
לפעמים הדיבורים הללו הופכים למשמעותיים.
למחרת, מיהרתי לקרוא את הכתוב בעיתונים. היו נערות
אחדות שנהרגו, אך לא הופיעו תמונות ושמות.
בימים הבאים החלו להתפרסם שמות הנערות שהיו
באוטובוס ונהרגו, אך לא היו תמונות בשום מקום,
ואני התחלתי לברר בבני ברק איך נראו הבחורות, ומה
ששמעתי לא סיפק אותי. ייתכן שזו היא, וייתכן שלא.
לא אמרתי מילה לאיש. בתוכי הייתה תחושה נוראה.
פחדתי לספר מה שקרה. לא רציתי שבמשך כל חיי
יהיה מישהו שיאשים אותי, אפילו בליבו ובלי מילים,
שאני אשמה במות אותה נערה, ובעיני דמיוני כבר
תאמה הבחורה להספדים שנאמרו.
הוריי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, וכמובן קישרו
זאת לפיגוע. הם חשבו שאולי נתקפתי בהלם והציעו
לי לפנות לעזרה.
לא ישנתי בלילות, הייתי מדמיינת את פניה העדינות
כשסימנה לי להיכנס, ואחר כך - כשפנתה לנהג ושלחה
לעברי מבט מתנצל, וזכרתי שבתמורה קיבלה מבט
זועם וסינון של 'הלוואי ש...'
האם היא קראה את המילים משפתיי? האם הבחינה
בכעס האיום? דמיינתי אותה מסתכלת עליי מלמעלה
ואומרת: 'הכול בגללך!' הדבר ישב על ליבי כמו אבן
במשקל טון. מעולם לא חשבתי מחשבות כה רבות
בעקבות מילים ספורות שאמרתי.
שבוע חלף. יום שלישי הגיע. החלטתי לנסוע לכותל,
להתפלל ולבקש מחילה מאותה נערה שקיללתי. ניגשתי
עד אבני הכותל ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. ביקשתי
מחילה מהנערה ומבורא העולם, כי אולי בגלל הקללה
שלי קרה הכול.
הקול ההגיוני שבי אמר לי, שאם נגזר משהו – המילים
שלי אינן משנות. מצד שני למדתי פעם, שיש עת רצון,
שבה כל הברכות והקללות מתקיימות, ואולי בדיוק
באותו רגע הייתה עת רצון, ואילו הייתי מברכת – היה
הכול נמנע...
קשה לי לתאר את המשקל שרבץ על ליבי. את הכול
פרקתי מול אבני הכותל.
לאחר מכן פסעתי שוב אל התחנה. כל צעד הזכיר לי
את הפצעים הטריים מהשבוע הקודם. עמדתי בשקט
בתחנה. הבטחתי לעצמי שלא להידחף, וודאי שלא
להגיע לעימות. התקרבתי אל האוטובוס, העפתי מבט
לאחור, ולפתע ראיתי אותה...
היא עמדה בצד התחנה ואמרה בכוונה את מילות
התהילים.
עזבתי את התור לאוטובוס ורצתי אליה, אחזתי בה
ושאלתי: 'את זוכרת אותי?'
מבטה היה מופתע לחלוטין.
'אני לא מאמינה', היא אמרה, 'את בריאה ושלמה?'
'את שואלת עליי?' תמהתי, 'אני שאלתי אותה השאלה
עלייך!'
'אני לא מאמינה!' היא מלמלה שוב, 'פחדתי שקרה
לך משהו. במשך כל השבוע הייתי בפחדים, שאולי
את אחת מ... אל תשאלי איזה שבוע עבר עליי...' היא
נראתה שמחה כל כך. בעצם, ממש כמו שנראיתי אני.
שאלתי אותה: 'למה פחדת שקרה לי משהו? הרי את
עלית לאוטובוס וראית במו עינייך שנשארתי בחוץ?'
'רגע', היא נעצה בי עיניים תוהות, 'האוטובוס שנסעתי
בו הוא האוטובוס שנפגע?'
לא הבנתי את השאלה שלה. 'נסי להיזכר' אמרתי
בציניות, 'אם האוטובוס שנסעת בו התפוצץ או לא.
יכול להיות שהוא התפוצץ ופשוט שכחת את זה. זה יכול
לקרות לכל אחד... אבל אני, שנסעתי אחרי האוטובוס
ב'חאפר' – ראיתי שכן, אז אני מזכירה לך...'
היא אמרה: 'טוב, נוצרה כאן אי-הבנה. עליי להסביר. אני
ירדתי מהאוטובוס אחרי תחנה אחת, משום ששכחתי
את ספר התהילים שלי בכותל. חזרתי ברגל, ולאחר
מכן, כשחזרתי עם אחד האוטובוסים הבאים, שמעתי
שהיה פיגוע בקו 2 ומייד חשבתי עלייך. חשבתי שמפני
שהקדמתי אותך, נאלצת לעלות לאוטובוס הבא, ולפי
החישוב שלי, הוא זה שהתפוצץ!'
'כבר שבוע שלם אני לא ישנה ולא אוכלת בגלל
הסיפור הזה. היום, בתום שבעה ימים, הגעתי לכותל
כדי להתפלל...' היא עצרה מדיבורה משום שעמדה
לומר משהו לא נעים: 'המ... לעילוי נשמתך...'
'אם כן, ניצלת בנס בזכות ספר התהילים ששכחת,
ואפילו לא ידעת זאת' אמרתי.
לפתע נקלטו במוחה הדברים. 'אני לא מאמינה! ניצלתי!
פשוט כך! אני לא מאמינה!' חזרה ואמרה.
סיפרתי לה איך עבר עליי השבוע האחרון, ואיך האשמתי
את עצמי בכל מה שקרה בגלל דיבור מיותר.
ישבנו ושוחחנו כשעתיים, ובסיום השיחה החלטנו
שאנחנו חייבות לפרסם את הסיפור הזה, שלדעתנו
יש בו מסר חשוב עד מאוד:
אנחנו חיים את החיים, ואיננו מבינים שלכל אמירה או
מעשה יש משמעות הרת גורל. הבחורה הזו עלתה לפניי
לאוטובוס הדמים והצילה אותי מהפיצוץ, משום שלי,
בניגוד אליה, לא אבד שום ספר תהילים. היא כעסה
על עצמה ועל הזיכרון הלקוי שלה, שבגללו נאלצה
לכתת רגליה בחזרה לכותל, ולא חשבה שאובדן ספר
התהילים הציל אותה ממוות.
הקב"ה מסובב את העולם, ואנו אפילו לא מעלים על
דעתנו איך פועלים הדברים.
הדבר העיקרי שצריך ללמוד מן המעשה הזה הוא,
חשיבותו של הדיבור. 'ברית כרותה לשפתיים'. כמה
פעמים אנחנו משמיעים 'ברכות' ו'איחולים' בלי להרהר
על אודות משמעותם, ואיננו חושבים מה יקרה אם
חלילה הם יתגשמו.
