סגולת נִצֶּבֶת בַּת עָדָאֵל - אמו של דוד המלך עליו השלום

 אומר בעל מחבר הספר 'מעם לועז' שהמילה נִצֶּבֶת זה לא רק שמה של אמו של דוד המלך אלא , זה גם שמו של מלאך ובכוחו לפתוח את התפילה שתתקבל, מעין קוד סודי.

אומר רבי פלאג'י זצ"ל שאת הסגולה יש לומר לאחר ברכות השחר וברכות התורה.

יש לומר לפני התפילה האישית 17 פעמים (כמניין טו"ב) :

  בִּזְכוּת נִצֶּבֶת בַּת עָדָאֵל

 עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינְךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן מִקְדָּשְׁךָ, עֲשֵׂה לְמַעַן מָשִׁיחַ צִדְקֶךָ, עֲשֵׂה לְמַעַנְךָ – לֹא לְמַעֲנֵנוּ", י"ז פַּעֲמַיִם

ולאחר מכן לבקש את הבקשה הפרטית מהשם יתברך.

כל השתלשלות הגעתה של נשמת דוד המלך לעולם הזה, היא בחשאי ובכיסוי גדול ועצום. כל המהלך הזה מאוד לא טבעי, והכל - כדי להחביא ולהסתיר את דוד המלך, את משיח בן דוד מפני ההפרעות והקטרוגים של הס.מ. והכיסוי וההסתר הזה גם מתקנים את חטא האדם הראשון על שעשה בגָלוי ובפרהסיה.

נשמתו הקדושה והעצומה של דוד המלך, מגיעה לעולם הזה בכיסוי גדול ובהסתר עצום. היא צומחת ובוקעת מהבלתי צפוי ומהבלתי אפשרי. מהאנשים, המקומות והמצבים אשר אין שום אפשרות לדמיין שדרכם יכולה להגיע נשמה קדושה כזו - משם היא מגיעה. מי היה יכול לדמיין שדוד המלך המשיח יגיע מביתם של עובדי עבודה זרה? מתרח הרשע השקוע בעבודת האלילים? מבני תרח אשר נולדו מאם נידה עובדת עבודה זרה - אמתלאי בת כרנבו? מאברהם - בן תרח? מנחור - בן תרח? מבני נחור: בתואל ורבקה? מלבן בן בתואל עובד עבודה זרה אשר הוליד את רחל ולאה, זלפה ובלהה שהולידו את כל שבטי ישראל? מהרן - בן תרח? מלוט בן הרן? מלוט - הבא על בנותיו? מיהודה - הבא על כלתו? מבועז גדול הדור - אשר נשא מואביה? מניצבת בת עדיאל אשת ישי - החשודה בהריון של ממזר?

החל מאדם הראשון ולאורך כל הדורות ובכל שושלת בית דוד, אנו רואים שמירה באמצעות כיסוי והסתר:

דרך הנֶפֶל - דוד המלך אשר הוקצו לו רק 3 שעות של חיים בעולם הזה, ובכל זאת חי 70 שנה כנגד כל הסיכויים, על חשבון 70 שנות מתנת החיים אשר קיבל מאדם הראשון.

דרך תרח - משיא הטומאה ועבודת האלילים נולדו עמודי העולם: אברהם, ממנו יצחק וממנו יעקב, וממנו יהודה - משיח בן דוד, ויוסף - משיח בן יוסף.

תרח - הוליד את נחור, וממנו בתואל וממנו רבקה וממנה יעקב. ומבתואל נולד גם לבן אשר ממנו נולדו האמהות הקדושות: רחל ולאה, זלפה ובלהה (שהיו בנותיו מפילגשיו) - אשר הולידו ליעקב את 12 שבטי ישראל.

תרח - הוליד את הרן, שהוליד את לוט.

דרך לוט - שבא על שתי בנותיו והוליד שני עמים מאוסים: מואב ועמון. שמהם יוצאות שתי מרגליות טובות: רות המואביה ונעמה העמונית - אשת שלמה המלך ואֵם רחבעם המלך, ממשיך שושלת בית דוד לאחר מות אביו שלמה המלך.

דרך יהודה - שבא על כלתו וממנו נולד פרץ, אשר מזרעו נולד בועז.

דרך נישואי בועז ורות המואביה - אשר מיד לאחר ליל הכלולות מת בועז, ונגרם בזה ספק לגבי התרת מואביה בקהל ישראל.

דרך ישי - שהיה צדיק שלם ועצום שלא טעם חטא מימיו, גדול הדור שהוליד בנים מוצלחים וצדיקים, אשר הוכיחו שההלכה בדבר מואביה היא הלכה לא נכונה - עד לידת דוד ונידויו, מחשש שנולד ממזר המכתים את כל משפחתו.

רק מתוך הכיסוי יכול להתרחש הגילוי. מתוך החושך של הכיסוי בוקע אורו של משיח, מתוך הבלתי אפשרי נולד דוד המלך אשר מצאצאיו ימלוך מלך המשיח לעולם ועד. כל הכיסוי והסתרת הופעתה של נשמה ענקית זו, הוא כדי לבלבל את הס.מ. ולמנוע ממנו לקטרג ולהפריע לנשמת דוד המלך הקדושה להגיע לעולם הזה, ולהזריח את אורו של המשיח בעולם. (בדומה לשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ותקיעת השופר בראש השנה ויום הכיפורים, כדי לבלבל את הס.מ. ולמונעו מלהפריע ולקטרג על ישראל).

למרות שדוד היה כבר בן 28 שנים, קרא לו אביו "הקטן": "וַיֹּאמֶר: עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן", שהיה מאוס בעיני אביו אשר חָשָבוֹ לממזר.

במדרש מובא: לאחר שכבר היו ליִשי שבעה בנים, התחדש לו הספק לגבי עצמו לפי מה שאמרה התורה בדברים כ''ג, ד'-ה': "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְיָ, גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְיָ עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"… ומאחר שאין מדובר בנשים, כי אין זו דרכן של הנשים לקדם בלחם ומים, ההלכה היא: מואבי ולא מואבית. אך הלכה זו היתה רופפת באותו הדור, ולכן, מתוך הסַפֵק ישי פרש מאשתו (אך לא גרש אותה): שמא הפסוק כולל גם מואבית?! ואולי כצאצא של רות המואביה הוא בעצמו מואבי, ואסור הוא לבוא על אשתו שהיא בת ישראל כשרה?!

אך לאחר שהיה ישי פרוש מאשתו במשך מספר שנים, חשב שאין לו לאדם לישב בלא אשה. מה עשה? לקח את שפחתו לאשה בתנאי, אמר לה: הרי את משוחררת על תנאי. שאם התורה אמרה מואבי ואף מואבית, הרי היא שפחה והוא שהוא בן בנה של רות המואביה, אסור לו לבוא בקהל ומותר בשפחה. ואם התורה אמרה מואבי ולא מואבית, הרי היא משוחררת ומותרת ליהודי.

אשתו של ישי - ניצֶבֶת בת עדאל שהיתה צדקת גדולה (לפי "פחד יצחק" ד' דף פ''ז סגולה לומר את שמה: ומי שמזכיר שמה של ניצבת בת עדאל אֵם דוד המלך י''ז פעמים תפילתו נשמעת), נצטערה צער גדול על שצדיק זה - בעלה, פרש ממנה. השפחה אשר ראתה את געגועיה של ניצבת בת עדיאל אשת ישי לבעלה, הלכה ומסרה לה את הסימנים, כפי שעשתה רחל אמנו כאשר מסרה את הסימנים ללאה אמנו. אשת ישי התקדשה מאוד והתפללה לה' ובאה במקום השפחה, והקב''ה נתן לה הריון. אך ישי שהיה סבור כי בא על שפחתו, בא בעצם על אשתו אשר התעברה ללא ידיעתו, ונולד דוד.

כאשר ראו בני ישי שאמם בהריון למרות פרישת אביהם ממנה, אמרו לאביהם שאמם הרה לזנונים ויש להורגה ואת העובר שבמעיה - את דוד. באותה שעה נצטער ישי צער גדול מאוד ואמר לבניו: הניחו לה שתלד ולא תוציאו לעז עליכם, ויהיה הוולד (דוד המלך) מאוס, לא יתערבב בישראל אך גם לא יפרסמו את "פסולו". וכדי למנוע את הקלון, נדחה דוד על ידי משפחתו ונשלח לרעות את הצאן הרחק מביתו, מהוריו ומאחיו. דוד היה ה"כבשה השחורה". העם שלא ידעו מדוע דוד מרוחק מכל אנשי ביתו, נתנו לבם לשער עליו דברים שלא היו בו, והיו טופלים עליו אשמות רבות. הם חשדו שמא יש תרבות רעה בבית ישי.

זה היה חלק מן הכיסוי, שכן הס''מ מקטרג מאוד על נשמות גדולות כאלה. לידת דוד היתה למעשה הכיסוי האחרון והגדול לפני הגילוי העצום: גילוי אורו של משיח - ומשיחת דוד למלך על כל ישראל לעולם. סודו של דוד היה מכוסה בפני אביו ואחיו ובפני כל אנשי דורו, ואפילו בפני שמואל הנביא הרואה השקול כמשה ואהרון, עד שאמר לו הקב''ה: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".

דוד נולד לתוך ייסורים, מיום לידתו ועד יום מותו סבל צער, צרות וייסורים. למרות שייסוריו של דוד היו רבים וקשים, הוא קיבלם באהבה. "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי, וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" לדוד אחים ואחיות, כולם גרים ביחד בבית לחם אבל רק הוא עצמם ובשרם, נחשב בעיניהם זר ונוכרי על לא עוול בכפיו. "וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי, וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי, וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק, וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל" גם צום וסיגופים לא טיהרו את דוד בעיני אֶחיו. "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד". האנשים היושבים בשער היו דנים בו: האם הוא כשר או פסול, שהרי בא מרות המואביה "יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר". ואף על פי שההלכה נתחדשה שלושה דורות קודם לכן: מואבי (אסור בקהל) ולא מואביה, בכל זאת התעורר הנושא מחדש, וכולם דיברו ודנו רק בו שבא מרות. "וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר" כדי להנעים את הבילוי במסבאות היין, יושבי הקרנות הסובאים יין חיברו עליו מנגינות של שחוק.

דוד המלך ידע תמיד להכיר במצבו, אפילו כשהיה בתחתית המדרגה. מובא בזוהר: כל המשפיל עצמו לפני הקב''ה - הקב''ה מגביה אותו על הכל. ודוד המלך תמיד היה משפיל את עצמו לקב''ה. תמיד ידע בענווה אמיתית, שהקב''ה משגיח מלמעלה על כל צעד שהאדם עושה, ושהעולם אינו הפקר. "מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְיָ, מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי אָרֶץ".