מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. | תהלים כד ג

על הפסוק: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" המשיל ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב משל: איש הנוסע בעגלה במעלה ההר והגיע לאמצע ההר, והוא מוכרח לעמוד מפני שהסוסים עייפים ויגעים והם צריכים לפוש. מי שאין לו שכל, עגלתו עלולה ליפול מטה, ואילו הפיקח נוטל אבן ושם אותה תחת הגלגל כל זמן שהעגלה עומדת. כשיסיימו הסוסים לנוח יוכל להמשיך במסעו אל ראש ההר.

מי שאינו נופל בשעה שהוא אנוס להפסיק את העבודה, אלא יודע לעמוד – הוא זה שיעלה בהר ה'.

לשון הפסוק עליו המשיל ר' מיכל את המשל טומנת בחוּבָּה ניגודיות מסוימת: מצד אחד "מי יעלה בהר ה' " – תיאור של תנועה, עלייה והתקדמות , ומצד שני "מי יקום במקום קדשו" – שעניינו עמידה, יציבות וסטטיות.

אם כן, מהי המידה הנחוצה בעלייה של אדם אל ראש ההר, דינאמיות ותנועה או שמא יציבות ועמידה ? בנקודה זו בא המשל.
המשל מתאר את מה שבספרי החסידות נהגו לכנות בשם 'רצוא ושוב'. 

המושג 'רצוא ושוב' מתאר שני מצבים בתהליך ההתקדמות של האדם: מצב של רצוא, כשהמגמה היא התקדמות, תנועה והסתערות קדימה. ברור לכל שאין אפשרות לשמור על מתח מתמיד בתהליך העלייה הרוחנית, ולעתים הסוסים מתעייפים. האדם אינו מסוגל לעמוד במתח הרוחני שדורשת ממנו העלייה והוא זקוק למנוחה, פיזית ונפשית; אחרי ה- 'רצוא' בא 'ושוב'. 
האדם נעצר לפרק זמן מסוים כדי לנוח ולצבור כוחות. זוהי הדרך שבה התבוננו החסידים בשינויים שעברו עליהם במהלך התקדמותם הרוחנית. עליות ומורדות בעבודת ה' אינם תופעה מוזרה, אלא חלק מתהליך רציף של עלייה ומנוחה.

לכאורה הכל טוב, אלא שכאן מונחת הסכנה. המנוחה, העמידה במקום, עלולה להביא את האדם לידי הפסד של כל ההתקדמות והעלייה. כשאדם איננו פועל דבר, כשאדם מאפשר לעצמו לנוח , הוא בעצם אינו מתקדם, ואז הסיכון להידרדר הוא עצום וצריך לשים אבן מתחת לגלגלי העגלה. 

האבן התקועה תחת הגלגלים מסמלת את היציבות הנפשית של האדם. על האדם לגייס את יציבותו כשהוא נח , על מנת שלא ייפול חזרה למקום שממנו החל את מסע העלייה שלו. 

למרות שהאדם נאלץ לאבד את הדינאמיות של התקדמותו, אל לו ליפול בייאוש או בחוסר אמון עצמי. עליו להשתמש באבני הבניין של אישיותו על מנת לייצב את עמידתו בהישגים שהשיג כבר, גם אם עלייתו נבלמה לרגע בשל הצורך הנפשי במנוחה.

שני כוחות משמשים חליפות באישיותנו: מצד אחד הכוח המסתער הדינאמי ומצד שני הכוח היציב והקבוע. צריכים אנו לדעת מתי להשתמש בכל אחד מן הכוחות הללו.

כשאנחנו במהלך של פריצה קדימה, עלינו להשתמש בכוחות הדינאמיים של אישיותנו. אז צריך לדחוק הצדה את הכוחות הקוראים לנו לעמוד, כוחות העלולים להפוך לאבן נגף בתהליך התקדמותנו.
אולם בעת שמתעורר הצורך לעצור על מנת לאגור כוחות, עלינו להשתמש באותם יסודות יציבים של הנפש, כדי שיקנו לה עמידה מפני הנפילה הבאה בדרך כלל בעקבות עצירה. 

מי שכל אישיותו נשענת על היסוד הדינאמי בלבד, ימצא את עצמו נע בתנועה מתמדת: למעלה ולמטה וחוזר חלילה. למעשה הוא נע כל העת , אבל אינו מתקדם. מי שכל אישיותו נשענת על היסוד היציב בלבד, ימצא את עצמו תקוע בנקודה אחת כל העת, אינו נופל לעולם אך גם אינו מתקדם. לכן שתי מגמות קוראות לנו בעת עבודתנו בקודש : "מי יעלה" ו-"מי יקום", רצוא ושוב.