ייסורי דוד המלך

למרות כל הייסורים, דוד המלך אומר:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מ''ב, ב')

כמו האילה המשתוקקת לאפיקי המים כך נפשי משתוקקת אליך אלהים.

אַיָּל - הוא שם כולל לאַיָּל ואַיָּלָה. רש"י: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג" - דבר הכתוב בזכר ובנקבה. אמרו רבותינו: האַיָּלָה הזאת חסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום. ומה היא עושה? חופרת גומה ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים.

"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ... אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צ''ד, י''ב)

כל חייו של דוד המלך הם מסכת ייסורים אחת גדולה, צרה רודפת צרה, כל חייו עוברים עליו בייסורים פיזיים ונפשיים קשים הן מבית והן מחוץ, מרגע היוולדו ועד יום מותו הוא מדוכא בייסורים, כל סוגי הייסורים האפשריים אשר ניתן להעלות על הדעת, ללא הפוגה, ללא רגע של מנוחה או שלווה. נראה שייסוריו של איוב היו פחותים בהרבה לעומת ייסורי דוד המלך. אך דוד המלך אומר: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". מבחינתו רודפים אותו רק טוב ורק חסד, לגביו אין ייסורים ואין תלונות, הוא מקבל הכל באהבה, הוא יודע שהכל מאת ה' והכל רק לטובה, דוד המלך אוהב את ה' בכל מאודו: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְיָ, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי"... ולמרות כל הייסורים דוד המלך אומר: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי... צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים"... "לא חסר" לדוד המלך מאומה כי "יְיָ רֹעִי - לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי"... וגם כאשר "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא" דוד המלך אומר: "וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא...כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי"...

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ (המקל) וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"... לפי מצודות דוד על תהילים כ''ג, ד': שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ - מה שאתה מכה אותי בשבט של ייסורין ותחזור ותסמוך אותי במשענתך, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי - הם הם המנחמים אותי כי בזה אראה שלא עזבתני למקרים. ודווקא הצרות, המכות בשבט מוכיחות שה' משגיח עלי ולא עזבני ליד המקרה, שבט הייסורין מוכיח לי שאין כאן הסתר פנים כפי שהיה עם הנחש למשל: עונשו של הנחש היה לאכול עפר, והרי העפר מצוי בכל מקום, אז איזו קללה היא זו שמזונו של הנחש מצוי לו בכל מקום ללא קושי? האמת היא שהקב''ה רצה להיפטר מן הנחש ולא לשמוע ממנו יותר, להסתיר פניו מהנחש, ולכן כל ימיו מזונו זמין ונמנע ממנו להשמיע את שירת היקום, שירת הצומח והחי המבקשים את אוכלם מה'. ומה שהקב''ה מכה את האדם בשבט הייסורים זה מוכיח לאדם: שה' משגיח עליו, ואינו מסתיר פניו ממנו ולא עזָבוֹ.

הרד''ק מבאר: שבט ומשענת זה אותו דבר, כי הרועה משתמש במקל הרועים לכמה פעולות: לפעמים הוא משתמש בשבט – כמקל: למקרה שאותה כבשה יוצאת מהעדר ופונה לכיוון אחר, ובכך היא מסתכנת שיבוא זאב ויטרוף אותה, ובעזרת המקל הרועה מכניס אותה חזרה לתוך העדר. ולפעמים הרועה משתמש בשבט – כמשענת: כאשר הרועה נשען על המקל כדי לנוח, או אם הוא הולך רגע הצידה ומניח את המשענת מול העדר, הכבשים בטוחות שאם המקל כאן - אז גם הרועה כאן. לכן השבט והמשענת "הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".

נראה שייסורי דוד המלך החלו עוד לפני שנולד: אפילו חיים - לא היו לו משלו, הוא היה צריך לחיות רק 3 שעות ולמות אך קיבל את חייו במתנה מאדם הראשון, והנה - שמחה גדולה דוד קיבל חיים ונולד.

אך לא היתה כל שמחה, כבר בלדתו החלו הייסורים: נחשד כממזר, הוא ילד לא רצוי וה"כבשה השחורה" של המשפחה, היה נושא ללעג ולבוז. אחיו התביישו בו, מאסו בו, הרחיקוהו מהבית ושִלחוהו לרעות את הצאן במדבר הרחק מהבית והמשפחה, והוא בודד, מוקף חיות טרף, צער וייסורים, קור וְחום השמש הקופחת.

והנה שמחה גדולה - שמואל הנביא השקול כמשה ואהרון מגיע אליהם כדי למשוח את מלך המשיח, ולהפתעת כולם הוא מושח את דוד למלך. אך אין שמחה למרות משיחתו למלך ייחסם של האחים לא השתנתה. דוד המלך ממשיך לרעות את הצאן, הוא מנגן לפני שאול המלך, והופך למקורב למלך ולנושא כליו, אך גם לזאת אין שום התייחסות מצד משפחתו, ולמרות שהוא כבר מלך - בעיניהם הוא לא השתנה, אין מניחים לו מלרעות את הצאן, והוא הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם. כאשר שלושת בני ישי הגדולים הולכים אחרי שאול למלחמה, דוד המלך נוטש את הצאן על שומר ובא במצוות אביו למחנה לפקוד את שלום אחיו, אך למרות שהוא מלך אָחִיו כועס עליו על שנטש את הצאן ובא לראות את המלחמה.

והנה שמחה גדולה - דוד מנצח את גָלְיָת הפלישתי בנצחון מוחץ והופך לגיבור העם, הוא הורג את גָלְיָת וכורת את ראשו ומביאו לפני שאול, ומסבב בירושלים ובערי ישראל לבשר את הנס שעשה ה'. אך הייסורים מעיבים על שמחתו: ומן היום ההוא והלאה, שאול רודף את דוד ומחפש עצות ותחבולות כיצד להמיתו. שאול מטיל את החנית לעבר דוד המנגן, ודוד ניצל רק בנס.

ולמרות שהמלך הבטיח למנצח את בתו, מירב הבכירה ניתנת לאיש אחר, ובעד מיכל שאול המלך דורש 100 עורלות פלישתים ובכך מנסה להפילו בידי פלישתים, אך דוד מביא 200 עורלות עבור מיכל.

והנה שמחה גדולה - דוד נושא לאשה את מיכל בת המלך ושמח באשתו. אך הייסורים שוב מגיעים ומעיבים על שמחתו : שאול שולח שליחים אל בית דוד לשמור את הבית כל הלילה ולהמיתו בבוקר. ומיכל אשתו מצילה אותו בכך שממלטת אותו דרך החלון, ונוקטת בפעולת הסחה כאשר היא מניחה את הטרפים על המיטה ואומרת שהוא חולה... בינתיים דוד בורח ומתרחק, הוא נפרד ממקורביו, מאשתו, מיהונתן ובצר לו הוא מגיע לנָיות אל שמואל הנביא. עבדי שאול מחפשים אחריו ומתנבאים ושאול המגיע לנָיות גם הוא מתנבא, ובינתיים בעוד שאול בביטול חושים דוד בורח ומגיע אל יהונתן ושוטח לפניו את לבו, הוא מסתתר עד שיהונתן בודק עבורו מה כוונת שאול, אך שאול כועס על יהונתן ואומר לו שדוד הוא בֶן מָוֶת ומטיל על יהונתן את החנית להכותו. ליהונתן כבר אין יותר ספקות ביחס לכוונת שאול, ודוד נס לנוב עיר הכהנים.

בנוב עיר הכהנים הכהן שואל לו באורים ותומים, הוא מקבל לחם וחרב, אך בנוסף לבריחה ולהיותו נרדף באים עליו עוד ייסורים : לשון הרע של דואג האדומי עליו גורמת להריגת נוב עיר הכהנים ביד שאול, אביתר הכהן שורד ובורח אל דוד עם ה"אורים ותומים".

בלית ברירה דוד בורח מפני שאול אל שונאיו הפלישתים - אל אכיש מלך גת ובידו חרב גָלְיָת הפלישתי. הידיעה על בואו של דוד מתפרסמת במהירות ומחפשים להורגו, ודוד בראותו את גודל הסכנה מגיע לשפל המדרגה ועושה עצמו משוגע, דוד המלך כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה ריבוא, ואשתו חמישים, ומוריד את רירו אל זקנו, וניצל בזכות ה"שיגעון".

הייסורים אינם מניחים לו לרגע דוד בורח מגת למערת עדולם, ומתקבצים אליו כ-400 איש ומפחד שאול מצטרפים אליו גם בני משפחתו. דוד משאיר את בני משפחתו אצל מלך מואב וממשיך במנוסתו מפני שאול ומגיע ליער חרת אשר ביהודה.

ואם לא די לייסורים הורג מלך מואב את הורי דוד וכל משפחתו.

הייסורים רודפים את דוד והוא נַס עם אנשיו לעיר קְעִילָה, ושם נלחם למען יושבי קעילה בפלישתים השוסים את הגרנות, ומושיע את יושבי קעילה. עוד לא הספיק לשמוח על הנצחון בפלישתים וכבר מלשינים עליו אנשי קעילה לשאול ומתכוונים להסגיר את דוד, ודוד שוב נאלץ לברוח עם כ-600 אנשיו למצדות למדבר זיף.

והזיפים אשר בתחומם מסתתר דוד עולים אל שאול, מלשינים על דוד ומוסרים לשאול את מיקומו המדוייק של דוד: בערבה אל ימין הישימון. שאול ואנשיו כבר מצליחים להקיף את דוד ואנשיו מכל עבר, הם כמעט לוכדים אותם, אך באותו רגע ממש - מגיע שליח אל שאול ומודיע לו על פלישת הפלישתים לארץ, שאול מפסיק לרדוף ודוד ניצל גם הפעם.

דוד בורח אל צורי היעלים ושאול לאחר ששב מאחרי הפלישתים רודף אחריו בצורי היעלים. תוך כדי המרדף אחרי דוד, נכנס שאול לבדו למערה הקרובה להסך את רגליו כשכלל לא דימיין לעצמו שבתוך מערה זו פנימה, יושבים דוד ואנשיו, והנה שעת כושר להרוג את שאול, אך דוד לא פוגע במשיח ה', הוא כורת את כנף מעילו של שאול וגם על כך הוא מצטער ומתייסר לאחר מעשה.

ואם לא די בכל צרותיו וייסוריו של דוד מתווסף לצרותיו גם נבל הכרמלי, וכאשר שולח דוד שליחים אל נבל העשיר אשר חוגג את הגז, כיון שדוד ואנשיו הגנו על אנשי נבל וצאנו, והיה אך טבעי שנבל ישלח עמהם מעט מזון - לא רק שנבל הקמצן אינו שולח מאומה אלא אף מדבֵּר בדוד דברי סרה: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ "עֲבָדִים" הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וכל זאת כשכבר היה ידוע לָכּל שדוד הוא מלך. דוד מתכוון להרוג את נבל המורד במלכותו, אך אביגיל הצדיקה אשת נבל מצליחה למנוע זאת בחכמתה. לאחר עשרה ימים נבל מת ודוד נושא את אביגיל לאשה לאחר שלושה חודשים. עוד לא מספיק דוד לשמוח בנישואיו לאביגיל וכבר מתחילים הייסורים להעיב שוב על שמחתו : כאשר התעברה אביגיל היו מלעיגים שאביגיל מעוברת מנבל.

לאחר מכן נודע שמיכל אשתו הראשונה אשר קידש ב-100 עורלות, ניתנה לפלטי בן ליש.

שאול ממשיך לרדוף אחרי דוד במטרה להורגו, ודוד ממשיך בבריחתו ומסתתר במצדות ובחורשות, בגבעת החכילה, והנה הזיפים שוב מלשינים על דוד, ובעקבות ההלשנה שאול מגיע למדבר זיף עם 3,000 איש מבחורי ישראל. ואז מזדמנת לדוד הזדמנות פז להרוג את שאול כאשר נופלת תרדמה על כל מחנה שאול, אך שוב דוד לא מוכן לפגוע במשיח ה'.

דוד מבין ששאול לא יפסיק לרדוף אותו ולכן מחליט לעבור עם אנשיו לארץ פלישתים אל מעוך מלך גת, שם יד שאול לא תשיגו. מלך גת מקבלו ומאפשר לו להתיישב אם אנשיו בצקלג, ודוד נלחם מדי פעם באוייבי גת. הפלישתים מתכוננים למלחמה בישראל, מלך גת בטוח בדוד וממנה אותו לשומרו האישי אך ברגע האחרון שרי הצבא בגת ממאנים לצרף את דוד.

והנה בהעדרם של דוד ואנשיו, פשטו העמלקים על צִקְלַג ולקחו בשבי את הנשים והילדים, וגם את נשות דוד. דוד ואנשיו בוכים בכי גדול ורודפים אחרי העמלקים ומצילים את הנשים והילדים.

וכאשר חוזר דוד ואנשיו אל ציקלג לאחר הכותו את עמלק, מגיע הרגע הצריך לשמח את דוד יותר מכל: שליח מגיע ומבשר לדוד ששאול ושלושת בניו נפלו במלחמה. שאול אוייבו המבקש את נפשו כבר לא ירדוף אותו יותר, כעת הוא כבר בדרך אל המלכות על ישראל, אך במקום לשמוח - שוב באים על דוד המלך הייסורים, אין רגע של שמחה : דוד עצוב ומקונן "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ... הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!"

דוד שב ליהודה, עם שתי נשיו עמו וכל אנשיו ובני משפחותיהם, והנה שמחה גדולה: בחברון מושחים את דוד למלך על יהודה. אך העצב והייסורים שוב מעיבים על שמחתו של דוד : למרות שדוד נמשח למלך בחברון, ולמרות שכבר היה ידוע לכל שדוד נמשח למלך ע''י שמואל על כל ישראל - בכל זאת ממליך אבנר שר צבא שאול את אִישׁ בֹּשֶׁת בן שאול למלך.

עוד לא נרגע דוד המלך מהמלכת אִישׁ בֹּשֶׁת על ישראל והנה צרה חדשה : מות הנערים בבריכה בגבעון. אבנר בן נר אשר ראה שממלכת אִישׁ בֹּשֶׁת הולכת ומתפוררת, ביקש למשוך את תשומת לב העם למעשה גבורה של אנשיו: על הבריכה בגבעון נאבקו 12 נערי אבנר מול 12 נערי יואב, אך הם היו שקולים בכוחות והרגו אלה את אלה, וזה לא הסתיים בכך, ונהרגו 360 אנשי אבנר ו-19 אנשי יואב ובתוכם עֲשָׂהאֵל קל הרגליים.

אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול לא היה איש מלחמה כלל, אבנר היה כעת האיש החזק בבית שאול, והוא מחליט לכרות ברית שלום עם דוד. דוד מסכים בתנאי שישיב לו את מיכל אשתו, ואבנר מגיע עם מיכל. דוד המלך מקבל את אבנר ואנשיו ועורך לכבודם משתה, והשמחה גדולה - כריתת ברית שלום עם בית שאול. אך השמחה לא אורכת זמן ומיד מעיבים הייסורים גם על שמחה זו : יואב שר צבא דוד שולח שליחים אל אבנר בשם דוד המלך וללא ידיעת דוד המלך, ומחזיר את אבנר אשר היה בדרכו לאחר כריתת הברית עם דוד המלך, אך בדרך יואב מכה את אבנר והורגו. דוד נרעש מהבשורה הרעה, הוא חושש שהעם יחשוב שידו היתה בהריגת אבנר כיון שדוד הזמינו אליו. דוד המלך מלווה את אבנר והוא בראש המתאבלים, הוא מורה לחגור שק ולקרוע בגדים, והוא נושא קולו ובוכה ומקונן: שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, והוא שרוי בצער גדול, עד כדי כך שלא טעם לחם כל היום ההוא.

עוד לא הספיק דוד המלך להתאושש מצער מותו של אבנר בן נר, וכבר נחתה צרה חדשה : הריגת אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול בידי שני אנשי בליעל: בַּעֲנָה ורֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, אשר רצו למצוא חן בעיני דוד המלך וחשבו שהוא ישמח בנפול אויבו ויוכל למלוך על כל ישראל. במקום לשמוח על נפילת מתחרהו אשר במותו "פינה" לו את הדרך אל המלוכה על כל ישראל - דוד המלך מצטער וכועס על שהרגוּ איש צדיק על מיטתו, ונותן הוראה לתלות את בני הבליעל.

והנה שמחה גדולה: לאחר מות אִישׁ בֹּשֶׁת באים כל שבטי ישראל וזקני ישראל אל דוד המלך לחברון, וסוף סוף מושחים את דוד למלך על כל ישראל. דוד עובר לירושלים והופך את ירושלים לבירת ישראל הנצחית. אך גם כאן מתנהלת מלחמה קשה על כיבוש ירושלים מידי היבוסי, העיוורים והפסחים וכו'. דוד המלך בונה את ביתו בירושלים ונולדים לו עוד בנים ובנות.

אך השמחה לא אורכת זמן רב וכבר מלחמה חדשה בפתח : לאחר שהפלישתים שומעים על כל גדולתו של דוד המלך ועל אשר נמשח למלך על כל ישראל, הם מחליטים לבקש את נפשו ויוצאים למלחמה בעמק רפאים. דוד ואנשיו עומדים בניסיון קשה: הם מצוּוים לעמוד ללא תנועה מול כל מחנה הפלישתים העצום העומד ממש לידם, עד לקבלת האות מאת ה': כאשר הרוח תניע את ראשי האילנות. הפלישתים נוחלים מפלה מוחצת והשמחה גדולה.

דוד המלך הולך ברוב עַם להעלות את ארון ה' מבית אבינדב בגבעה בקרית יערים - לירושלים. ועֻזָּה הצדיק אשר שלח את ידיו לאחוז בארון ולסמוך אותו - מת, ואת ארון ה' מָטִים אל בית אדום הגיתי. כל זה מאוד חורה לדוד ומעיב על שמחתו. אך לאחר שלושה חודשים שוב מקבץ דוד המלך את זקני ישראל, השרים, הכהנים והלויים כדי להעלות את ארון ה' לירושלים בשמחה, בתרועה ובקול שופר. ודוד מפזז ומכרכר לפני ה', אך שוב יש לדוד המלך עוגמת נפש : מיכל בת שאול הנשקפה בעד החלון בָּזָה לו על התנהגותו כאחד הריקים, לדעתה.

דוד המלך רוצה לבנות את בית ה', אך עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה כפי שחשב. דוד המלך יוצא להכות בפלישתים במֶתֶג הָאַמָּה, הוא לא מספיק לנוח ממלחמה זו וכבר יוצא למלחמה במואב על אשר הרגו את הוריו ומשפחתו. ומיד צפויה לו עוד מלחמה בהֲדַדְעֶזֶר מלך צובה. מלחמה רודפת מלחמה ורוב ימיו של דוד המלך הוא נלחם כארי בראש הצבא, כדי למגר את אוייבי ישראל. ועוד מלחמה בארם דמשק, ועוד מלחמה בארם בגיא מלח.

והנה מת מלך עמון ידידו של דוד, והוא שולח את נציגיו לנחם את חנון בנו, אך העמונים חושדים שהשליחים באו לרגל את העיר והם מביישים ומבזים את שליחי דוד המלך : העמונים מגלחים את חצי זקנם וחותכים את חצי בגדיהם, ומגודל הבושה יושבים שליחי דוד המלך ביריחו עד אשר יצמח זקנם. דוד התכוון לטובה אך העמונים היו כפויי טובה, ושוב יוצא דוד למלחמה והפעם בבני עמון אשר ביזו את שליחי המלך. ואחר כך שוב נלחם נגד ארם ובני עמון. דוד המלך זוכה לנצחון אדיר על אוייביו, ופחד דוד נופל עליהם.

תוך כדי המלחמה בבני עמון מתרחש מעשה בת-שבע המעיב על כל חייו. נתן הנביא בא אליו ומוכיחו על גזלת כבשת הרש, ודוד המלך חוזר מיד בתשובה ומתענה על כך עד סוף ימיו, אך בכל זאת מרננים אחריו. הצרות רודפות אותו בשרשרת, אחת אחרי השניה, אין לו רגע מנוחה : התינוק שנולד לו מבת-שבע חולה אנוש, דוד מבקש עליו רחמים, צם, מסתגף, שוכב על הארץ - אך התינוק מת.

והנה יש לדוד מעט נחת, נולד שלמה בנו השני מבת-שבע: שלמה החכם באדם וממשיך שושלת בית דוד, ידידיה - ידיד ה', וַיְיָ אֲהֵבוֹ. אך מיד נופלת בביתו צרה חדשה : מעשה אמנון ותמר. אמנון בכורו אונס את תמר אחותו (ואחות אבשלום).

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש מן הצרה החדשה וכבר נוחתת עליו צרה נוספת בביתו : אבשלום בנו האהוב הורג את אמנון בכורו, ובורח לגשור. והנה לאחר מספר שנים אבשלום מורשה לחזור מגשור, ולאחר תכסיס האשה התקועית דוד המלך מתפייס עם אבשלום.

אך השמחה אינה אורכת זמן רב, וכבר מתרגשת בביתו צרה חדשה, והפעם צרה קשה מנשוא : אבשלום בנו האהוב מורד באביו - בדוד המלך, ודוד נאלץ לעזוב את ירושלים עיר הבירה ולברוח עם אנשיו. וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל על הצרה החדשה, "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה".

ואם לא די בצרה הצרורה שפקדה את דוד המלך, תוך כדי מנוסתו מירושלים יוצא שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא ממשפחת בית שאול ומקלל את המלך ומביישו ומסכל את דוד ואנשיו באבנים.

והנה נודע שגם אחיתופל יועצו האישי בקושרים נגדו. ואֲחִיתֹפֶל מציע עצה לאבשלום: לבוא אל פילגשי אביו ובכך לחסל כל סיכוי שהוא להתפייסות עם אביו.

דוד וכל העם אשר אתו עוברים מיד את הירדן, ואבשלום עם כל המורדים בעקבותיו, למרות הכל דוד המלך חושש לחיי אבשלום בנו, ונותן למפקדיו הוראה: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", זה כל מה שחשוב לו במלחמה הזו נגד בנו המורד בו. אך אבשלום נתפס בראשו ושערותיו בסבך האֵלה, ויואב הורג את אבשלום המורד, ונהרגים 20,000 איש מאנשי ישראל.

אך במקום לשמוח במות אבשלום המורד ובחיסול המרד המסוכן ביותר בחייו, ולקבל את חייליו המנצחים בכבוד הראוי להם - דוד המלך עולה לעליית השער ובוכה, וזועק בקול גדול: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". ויואב אומר למלך שאנשיו אשר חרפו את נפשם במלחמה, חושבים שדוד היה מעדיף שהם ימותו ואבשלום המורד ישאר בחיים. דוד המלך מקבל את אנשיו והם שבים עמו לירושלים.

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש ממרד אבשלום, וכבר צרה חדשה ומרד חדש : שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מורד במלכות דוד. תוקע בשופר ומכריז: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי". ותוך כדי המרדף אחרי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יואב הורג את עֲמָשָׂא שר צבא אבשלום, ואנשי דוד מצליחים לדכא את מרידת שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אשר מומת.

עוד לא מצליח דוד המלך להתאושש ממרד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי והנה צרה חדש וייסורים : לקראת שנותיו האחרונות של דוד המלך מגיע רעב אשר נמשך שלוש שנים רצופות.

דוד המלך כבר מזדקן, אך עדיין ממשיך לצאת למלחמות בראש צבאו, והמלחמות על אוייבי ישראל נמשכות כל ימיו: דוד המלך יוצא למלחמה ב-4 בני הָרָפָה בגת ומנצחם, יוצא למלחמה נגד יִשְׁבִּי אך כמעט נהרג ומפקדי הצבא אוסרים עליו לצאת עוד למלחמות: "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל". אחרי כן היתה עוד מלחמה בְּגוֹב (גזר) עִם פְּלִשְׁתִּים, ומלחמה בַּענק בעל 24 האצבעות.

עוד לא מספיק דוד המלך להתאושש מכל המלחמות והצרות הפוקדות אותו, והנה : מתחילה מגפה בעם, "וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל"... וימותו מישראל 70 אלף איש.

ובנוסף על על הצרות והייסורים מתגלה לעיני דוד מחזה מרתית : הוא רואה מלאך העומד בין הארץ לשמים ובידו חרב שלופה ונטויה על ירושלים להשחית, ואמרו חז''ל: שהמלאך המשחית קינח את חרבו בטליתו של דוד המלך. וכיון שראה דוד את חרבו של המלאך, לא היה בו כח, והיו כל איבריו מרתתין עד יום מותו.

ובסוף ימיו, קרוב לגיל 70, סובל דוד המלך גם מייסורי הגוף ומאבד את חום גופו, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

ו"לקינוח" כל מסכת הייסורים של דוד המלך, וממש "רגע" לפני מותו : מורד בו אֲדֹנִיָּה בנו כאשר כבר היה ידוע לָכָּל ששלמה הוא המיועד למלוך. ואֲדֹנִיָּה מכתיר את עצמו למלך, ביודעו שדוד המלך כבר זקן וחלש ולא יוכל להגיב. ולא זו בלבד, אלא שמצטרפים אליו לא פחות ולא יותר: יואב שר צבא דוד המלך, ואביתר הכהן מנאמני דוד המלך.

ודוד המלך מתגבר כארי וקם לעשות את רצון ה' ולהמליך את שלמה בנו - ממשיך שושלת בית דוד ומשיח ה'. הוא מצווה לקרוא אליו את: צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, והם מורידים את שלמה לגיחון, מושחים אותו למלך על כל ישראל ותוקעים בשופר, ובכך נכשלת מרידת אֲדֹנִיָּה. וכל העם קוראים: יחי המלך שלמה! וכל העם שמחים שמחה גדולה, עולים אחריהם ומחללים בחלילים.

דוד המלך למרות זקנתו וחולשתו מקהיל את כל שרי ישראל לירושלים ומודיע להם שהקדוש-ברוך-הוא בחר בשלמה המלך לבנות את בית המקדש. באותו מעמד דוד המלך מנדב את העם לבניית בית המקדש, והקהל מתנדב בשמחה. באותו מעמד חשוב גם ממליכים את שלמה המלך בפעם השניה, למלך על כל ישראל ומושחים אותו לעיני כל שרי ישראל, ומושחים גם את צדוק לכהן גדול.

דוד המלך היה גיבור אשר יכול היה לעמוד בייסוריו יותר מכל בן אדם אחר על פני האדמה, לכן נְתָנוֹ הקב''ה באמצע הדורות - שיהיה נושא עליו את הדורות שלפניו ושלאחריו. דוד המלך מלמד אותנו: ששום דבר ואפילו הייסורים הכי גדולים שהתייסר כל חייו - אינם יכולים לחצוץ בינו לבין האלקים, והוא מסיים את חייו בחג השבועות בלימוד תורת ה'. "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד".

"יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים י''א, ה')

כל לשון נסיון הוא מלשון נס, כשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כיון שאם המנוּסֶה נוהג בדרך הטבע - הוא אינו יכול לעמוד בנסיון (ספר דרך חיים). "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם".