יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. -

צחוק ולעג משונאי ישראל - כאן מונח יסוד גדול שכל יהודי צריך לדעת. הגויים נחשבים כמו טיפת מים שנופלת מהדל י ואפילו לשתייה אינה ראויה. השליטה של הקב״ה בעולם היא כה מבוססת ומוחלטת, עד שאין מי שמסוגל לעמור מולו!

יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. -


גם כשהתאספו כל המלכויות שבעולם והתאחדו כולן נגד ה׳ ונגד
משיחו - ״יושב בשמים ישחק״, זהו צחוק אחד גדול.
מדוע?
כי זוהי טעות לחשוב שהקב״ה עומד להתמודד נגדם. ״הן גוים כמר מדלי ״
(ישעיה מ, טו) ־ כלפי הקב״ה, הגויים נחשבים כמו טיפת מים שנופלת מהדלי
ואפילו לשתיה אינה ראויה. השליטה של הקב״ה בעולם היא כה מבוססת
ומוחלטת, עד שאין מי שמסוגל לעמוד מולו!
לדוגמא: אבימלך. הוא היה מלך גדול, וכשלקח את שרה, עצר ה׳ את נקביו.
הקב״ה כביכול אמר: ״מה, וכי הנך בא להתמודד נגדי?! אתה יכול להתמודד
עם מלכים אחרים, אבל אתי״?!...
הצחוק והלעג הזה היה גם מנת חלקם של יהודים בכל הדורות כאשר הם
באו במגע עם גויים. אחד מהחורבנות הגדולים של היהדות זו הספרות. ישנם
סופרים קלי דעת שתיארו כיצד רב יהודי גדול פלוני עמד לפני המלך ברעד
ובאימה. זאת בשעה שאין לנו מושג כמה בוז רחש אותו גדול כלפי המלך ,
וכמה שלווה ובטחון אפפוהו בעומדו לפניו!
הזדמן לידי ספר לילדים באנגלית, ובו מתאר המחבר כיצד עמד אברהם לפני
נמרוד כשהוא רועד מפחד.
שקר וכזב! אברהם הביט על נמרוד כמו על אפס! אדם שחי עם השי״ת
בתוך העולם, מביט על אדם מסוגו של נמרור כעל טפה סרוחה!
אין לנו מושג עד כמה יהודים לא פחדו מהגויים!

גם בשואה אני בטוח שהיו יהודים שהיו בזים לגויים, הסתכלו עליהם כמו
על בהמות, והרגישו שהקב״ה הוא זה המכה בהם. מי שאומר ״צור לבבי וחלק י
ה׳״, צוחק יחד עם השי״ת שחוק - למפרע

בפסוק זה כתוב יסוד גדול נוסף.
כתובה כאן היסטוריה שהיתה ושתהיה. הגויים ירצו ללכת נגד ה׳ ועל
משיחו, וע״ז כתוב ״יושב בשמים ישחק״.
יצחק אבינו נקרא ע״ש השחוק. ישנה אימרה ידועה: ״צוחק מי שצוחק
אחרון״. יצחק הוא זה שיצחק אחרון. לבסוף עם ישראל יצחקו על כולם.
כי המושג הנכון של צחוק הוא צחוק על למפרע. אדם שהיה במצב של פחד
ובסוף התברר שמצבו היה בדיוק הפוך, הסכנה כלל לא היתה ולא נבראה, לא
התחילה בכלל! לא שהתגברנו על האיום, אלא מסבירים לנו שאף פעם לא היה
איום.
לדוגמא: אדם בורח ממישהו שרץ אחריו כי חושב שהוא רוצה להורגו ,
ולבסוף מתברר שהוא בא לתת לו מתנה גדולה. דבר זה גורם אצלו לצחוק על
מה שהיה. או אדם הולך ברחוב ומולו מופיע טנק. מרוב פחד הוא יורה בו פגז
ושובר אותו, והנה לפתע מתברר לו שכל הטנק היה עשוי מקרטון... זהו
״שחוק״ - מתברר שהכל היה שקר, טעות אופטית!
כאן כתוב יסוד, שבסופו של דבר אנחנו נצחק מהכל. כל הצרות וכל היסורים
שחשבנו שהם כ״כ רעים לנו ־ על הכל נצחק בסוף! כיום על דברים טובים
אנו מברכים: ״ברוך הטוב והמטיב״ ועל יסורים ואסונות אנו מברכים: ״ברוך
דיין האמת״, אבל לעתיד לבוא, כשיהיה ה׳ אחד ושמו אחד, נברך על הכל
״הטוב והמטיב״.
הקב״ה, היושב בשמים, רואה את התמונה בכללותה, מתחילתה עד סופה ־
את כל הרעש והדיבורים, את כל התכניות שמלכי אוה״ע מתכננים - והוא
כביכול עושה מזה צחוק, כלומר, לא רק שהתכניות יתבטלו, אלא שמעולם לא
היתה להם כלל מציאות. אנחנו כאן בארץ, ולכן איננו צוחקים, אך יבוא יום
שגם אנחנו נצחק, כשכל התמונה האמיתית תתגלה לעינינו.
עבודת ה׳ - לא ״מוסרות״ ולא ״עבותות״
יתירה מזאת. יש לפרש את ״צחוקו״ של הקב״ה, שהוא כביכול צוחק על
ההתרגשות של הגויים והחרדה העמוקה שתוקפת אותם מפני מלכות ה׳ בעולם .
פחד זה בעיניו של הקב״ה הוא שטותי ומעורר צחוק!
בעצם, לא רק גויים מתרגשים וחוששים מפני עבודת ה׳, אלא גם יהודים -
כל אחד לפי עניינו: חילונים, דתיים וחרדים.
הגויים אומרים: ״ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו״. הם טוענים
ששלטון התורה הוא עבדות שקשה מאוד לסבול אותה, והם ממשילים את
מצוות התורה לשני משלים: ״מוסרות״ ו״עבותות״.
וכך ביאר זאת ב׳מצודת ציון׳ ושט!: ״מוסרותימו - הם קשורי רצועי העול.
עבותימו ־ חבלים עבות בת ג׳ יתרים״.
כלומר, הקושי בקיום מצוות התורה מתחלק לשני חלקים: ישנן מצוות שהן
קשות לקיום בעצמותן, כדוגמת שבת ־ יום שלם שא״א לעשות כמעט שום
דבר: לא לבשל, לא לנסוע - כלום! זוהי מצוה שהיא בבחינת ״מוסרות״ -
רצועה קשה הכובלת את האדם. לעומת זאת מצות תפילין אינה בגדר ״מוסרות ״
- זו אינה מצוה כה קשה, אך כשיש גם תפילין, גם ציצית, גם שחרית, מנחה
ומעריב ועוד הרבה מצוות - הכל יחד ׳נקלע׳ כביכול ל״עבותות״ - חבל עבה
שקשה מאוד לסבול אותו.
[ובאמת לפי פירושו לשון הפסוק מדוייק להפליא: על ה״מוסרות״ אומרים
הגויים ״ננתקה״ - יש אפשרות לנתקן. לעומת זאת את ה״עבותות״, שהוא חבל
קלוע ועבה, אין אפשרות לנתק, ולכן רק ״נשליכה״ אותו מעלינו].
וכך, טוענים הגויים, השלטון של עם ישראל קשה משני טעמים: ראשית,
ישנם דברים שמאוד קשה לעמוד בהם, כדוגמת איסורי עריות. הם רוצים להיות
משוחררים. ושנית, ישנם כל כך הרבה מצוות ופרטים - שא״א לעמוד בהם!
וע״ז ״יושב בשמים ישחק״!
משל למה הדבר דומה? יהודי, אב לחמשה־עשר ילדים שעליו לחתנם, הולך
ברחוב ורואה לפתע ארנק ובו מליון דולר מונח על הרצפה, הפקר לכל מוצא.
אומר לו חבירו: ״תרים את הארנק, יהיה לך כסף רב שהנך זקוק לו מאוד״!
עונה היהודי: ״אותי למדו שעשירות זו עבדות. ״מרבה נכסים מרבה דאגה״.
אם אהיה עשיר לא אוכל לישון בלילה, כל הזמן אפחד שמא יגנבו ממני את
הכסף. לכן לא ארים את הארנק״!... הרי זוהי פשוט תשובה מצחיקה!
הקב״ה פשוט צוחק ממחשבתם של אוה״ע! אתם רוצים לנתק את העול של
תורה, של עם ישראל?! זהו אמנם עול, אבל זה כדאי!
זהו מוסר גדול גם עבורנו. לפעמים גם אנחנו נמצאים תחת השפעת אומות
העולם, קשה לנו לקבל את התורה. אדם פשוט זורק מעצמו את המוסרות
והעבותות שהם כ״כ לטובתו. לפעמים אדם רוצה להכניס את עצמו למהלך של
התמדה בלימוד, והוא פשוט מפחד: ״אני לא אעמוד בזה, לא אוכל! גם
מוסרות, וגם עבותות״! לכן, מלכתחילה הוא לא נכנס לענין.
זה פשוט מצחיק. נכון שזוהי עבדות, אך באמת הכל הוא תענוג!
אחת הדוגמאות הנפלאות בעולמנו היא משפחה מרובת ילדים. אדם שיש לו
חמישה ילדים כבר יודע שאין תענוג גדול כמו ילדים. אך עד שהוא מגיע לכך
הוא חושב שלא יוכל לעמוד בזה. מי שיש לו שני ילדים מביט על מי שיש לו
שנים־עשר ילדים, ולא מבין איך הוא עומד בזה. כשמגיעים לכך רואים שזה
פשוט גן עדן!
כך גם לגבי שבת קודש, לגבי תפילה, ולגבי כל שאר חלקי עבודת ה׳. אדם
מטבעו נרתע מהן, וה׳ פשוט צוחק עליו, כמו שהוא צוחק על הגויים הנרתעים
מפני ה״עבותות״ וה״מוסרות״ שבעבודת ה׳.