תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן | תהלים קד כט
כשהקב"ה מוסיף לאדם תוספת רוח, תוספת יסודות רוחניים, האדם גווע. על-פי חז"ל המוות הוא ביטוי אופייני לצדיקים, שכן מיתתם של צדיקים בדרך כלל נובעת מהתווספות של הארה רוחנית שאין עולם החומר יכול לעמוד בה.
יהושע אבירם
פירש בעל ה'שם משמואל' מסוכטשוב את הפסוק "תוסף רוחם יגוועון ואל עפרם ישובון". ברמת הפשט כוונת הכתוב היא "תאסוף רוחם יגוועון", כלומר כשהאלוקים אוסף את רוחו של האדם הוא גווע. אולם הפסוק אומר "תוסף", שעניינו הוספה ולא איסוף.
משמעות הדברים חוזרת למה שנאמר לעיל, שכשהקב"ה מוסיף לאדם תוספת רוח, תוספת יסודות רוחניים, האדם גווע. על-פי חז"ל המוות הוא ביטוי אופייני לצדיקים, שכן מיתתם של צדיקים בדרך כלל נובעת מהתווספות של הארה רוחנית שאין עולם החומר יכול לעמוד בה.
מכאן באים אנו לקביעה נוספת, והיא שיש אנשי מעלה היכולים להביא את עצמם לידי גוויעה שכזו. אדם הנכנס לדבקות בהארה הרוחנית של האור האלוקי עלול להגיע לידי יציאת נשמה. יציאת נשמה שכזו טעם טוב לה, זהו טעמה של ההתעדנות על האור הגדול המעניק לכל אדם עונג עילאי של דבקות והתפשטות מכל גשמיות. אך מבית מדרשה של החסידות למדנו כי אין חפץ לו לבורא בגוויעה יזומה שכזו.
גישה זו מתבררת בסיפור מעמד הר סיני. כשעם ישראל עומד למרגלות הר סיני הוא מבקש שמשה ידבר אתו ולא הקב"ה, כדי שלא תאכל אותם האש הגדולה. על בקשה זו אומר הקב"ה "היטיבו אשר דברו". בתורת החסידות הסבירו את הדברים בכך שאין חפץ לקב"ה במלאכים, שאם היה רוצה מלאכים היה בורא מלאכים. הקב"ה ברא בני אדם. כשעם ישראל רואה שהעמידה והחשיפה לאש הגדולה של מעמד הר סיני עלולות להוביל להפרת האיזון שבין החומר והרוח, הוא פונה בבקשה שמשה ידבר ולא הקב"ה "פן תאכלנו האש הגדולה".
