״התחדשות״ באמירת תהלים

״התחדשות״ באמירת תהלים

אנו אוחזים בידינו את ספר התהלים, ספר תהילות ה' קוראים מתוכו את
תהילותיו של דוד מלך ישראל לבוראו, את אותם מזמורים בהם מתחטא נעים
הזמירות לפני קונו, את אותם פרקי־שירה בהם הוא מהלל לפניו ומשבחו.
לכאורה, מתבקש היה מאליו שאנו נתמוגג בדמעות, ונתרומם רק מעצם
המחשבה על שאנו זוכים לקלס ולשבח באותן מילים עצמן בהן השתמש דוד
המלך בעומדו לפני ה׳ יתברך!
אלא שבפועל - לא כך הם פני הדברים...

למעשה, בחיי היום־יום, אנו אוחזים בידנו את ספר התהלים, מעלעלים
בדפיו - מבלי תשומת לב מיוחדת, ממלמלים את המילים הקדושות - מבלי
לתת לב לתכנן, משבחים את השבחים, מקלסים את הקילוסים, מהללים את
ההילולים ומבקשים את הבקשות אשר שיבח וקילס והילל וביקש הרועה
הנאמן, וכל זאת - מבלי שנכיר אפילו לרגע אחד בגודל הזכות, בעוצמת
המעמד, ברוממות ובנשגבות של הספר הקדוש הנמצא בידנו!
ולכאורה, הכיצד?! כיצד יכולים אנו לאחוז בידנו עוצמה כה כבירה,
קדושה כה נשגבה, רוממות כה נפלאה - ולהתייחס אליה כאילו אינה אלא
מובנת מאליה?! כיצד יתכן שנאחז בידנו ספר קדוש, עם מילים קדושות ,
שנכתבו מלב קדוש, על ידי אדם קדוש ־ ולא נרגיש בלבנו מאומה מאותה
קדושה ? !

למעשה, התשובה היא פשוטה. הבעיה נעוצה בטבענו, והיא אמת שנוגעת
דוקא לאמירת תהלים... בעיה זו מלווה אותנו בכל אשר אנו פונים, היא מגבילה
את יכולתנו להכיר בעומקם של מעשים רבים שנעשים, ברוממותם של עניינים
נשגבים, במורכבותם של עצמים כה רבים המקיפים אותנו.

״שמעו רחוקים אשר עשיתי״
ישעיה הנביא אומר - ישעיה לג, יג): ״שמעו רחוקים אשר עשיתי ודעו קרובים
גברתי״, ופירש״י; ״רחוקים - המאמינים בי ועושים רצוני מנעוריהם, קרובים
- בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש״.

הדברים נוראים ומבהילים. אותם צדיקים העובדים את אלוקיהם במסירות
נפש מעודם וער היום הזה, אלו אשר אנו בטוחים בלי ספק כי אין כמותם
קרובים אל בוראם ועומדים לפניו - אותם קורא הנביא: ״רחוקים״... ומי הם
הקרובים? מי הם אלו אשר קרבתם אל הקב״ה גדולה מקרבתם של הצדיקים
התמימים? אלו הם ״בעלי תשובה שנתקרבו אלי מחדש״.., בעלי התשובה
הללו, אשר זה מקרוב באו - אותם מגדיר הנביא כ״קרובים״...
ואנו עומדים ותמהים: מדוע ? על שום מה ולמה עומדים אותם בעלי תשובה
בקירבה יתירה לבוראם - יותר מהצריקים השלמים אשר האמינו בו ועשו רצונו
מעודם ?

תשובה לרבר, נוכל למצוא ברבריו של הסבא מקלם בספרו ״חכמה ומוסר״ ,
דברים בהם הוא עומד על אחת הנקודות המהותיות ביותר בעבודת ה׳, נקודה
אשר היוותה עבודה מרכזית בקלם:
כאשר יושב יהודי כבן ארבעים שנה בבית הכנסת, אוחז בידו את החומש ,
ולומד את המילים הראשונות בתורה: ״בראשית ברא אלקים״ - הוא לרוב אינו
מתפעל... הוא אינו מתרגש... מדוע? פשוט מאוד... מאחר ורמת ההבנה שלו
בדברים ־ מקבילה לרמתו של ילר בן חמש!
אכן זוהי המציאות, והסיבה לכך פשוטה...

בגיל חמש, כאשר כל ילד יהודי הזוכה לחינוך ראוי נכנס אל החיידר,
והמלמד מסביר לו את דברי הפסוק - הוא מתאים אותם לרמתו. הוא מסביר
לו את הדברים ברמה בה הוא יכול להבינם. וכאן, באשר לילד בן חמש - הרי
שבהחלט ניתן להסתפק ברמה זו. הבעיה היא שאותה הבנה ילדותית, אותה
תפיסה שטחית - נקבעת בלבו ובראשו של הינוקא, והוא מאמץ אותה למשך
כל שארית חייו!

שכן כאשר הוא פותח את החומש לאחר שנה, וקורא שוב את המילים
הקדושות הללו: ״בראשית ברא אלקים״ - הוא שוב לא מקדיש להן תשומת
לב ומחשבה מעמיקה... עבורו - כביכול כבר אין בהן חידוש... הוא הרי כבר
יודע את הפסוק הזה על בוריו, הוא למד אותו אך לפני שנה, והוא לא מוצא
מקום להוסיף ולהתעמק בהבנתו!

אותה תופעה - חוזרת על עצמה שנה אחר שנה, האדם אינו משקיע מחשבה
ועמקות בדברים אשר נראים לו פשוטים וברורים, ואינו שם לב להתבונן כי
אותה ׳הבנה׳ אשר היא נחלתו כיום, אותה ׳פשטות׳, אותה ׳בהירות׳ כביכול ־
מתייחסת להבנתו ולהכרתו של ילד בן חמש, הגיל בו הוא למד לראשונה את
דברי הפסוק!

אם יעצור הוא לרגע, וינסה לבחון באמת את רמת תפיסתו באשר לדברים,
את הציור אשר מצטייר בעיניו למקרא הפסוק - הוא יגלה לתדהמתו כי הדברים
מצטיירים בעיני רוחו בדיוק כפי שהצטיירו לפני עשרים או שלושים שנה
ויותר, כאשר ישב בחיידר לפני המלמד ולמד את הפסוק לראשונה!

אילו היה האדם נברא בהכרה שלימה ובהבנה עמוקה, אילו היה זוכה לרמת
תפיסתו של אדם בן עשרים מיד עם היוולדו, והיה לומד אז לראשונה את דברי
הפסוק - הבנתו בדברים ובעמקותם היתה שונה לחלוטין, והוא היה עומד
משתומם ונבהל מעוצם העמקות הנוראה הטמונה במילים הספורות הללו:
״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״!