מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ (תהילים קו, ב) פירוש על פי המהר''ל

ננסה לברר את היחס הנכון שלנו כלפי הקב"ה בזמן שאנו עוסקים ביציאת מצרים.
אפשר לחשוב שביציאת מצרים אנו עוסקים בסיפור שבחו של הקב"ה והגדרת גדולתו ורוממותו. המהר"ל מסביר שסיפור כזה לא רק שאינו טוב, אלא הוא אפילו יוצר נזק. כאשר אנו עוסקים בקב"ה, מנתחים ומגדירים את כוחותיו – אנו עושים זאת לפי שכלנו האנושי המצומצם. את הגודל האין-סופי של הא-ל אנו מנסים לתפוס במוח בשר ודם. זה יוצר הגשמה והגבלה, ומגדיר את כוחותיו של הקב"ה לכוחו של אדם.
סיפור יציאת מצרים הוא אחר לגמרי. הוא לא עוסק בקב"ה, אלא בגילוי שלו אלינו. בהודיה שלנו על הטוב והחסד שנעשו לנו, מתוך הבנה שאין לנו יכולת לתפוס את החסד כולו, אנו חשים חובה פנימית להודות ולהלל על כך.
יחס עדין זה חושף בפנינו את המטרה האמיתית של סיפור יציאת מצרים; אנו לא עוסקים בו, בקב"ה – אלא בנו, בגילוי שלו אל החיים שלנו . איננו מבררים מהי גדולתו האין-סופית של הקב"ה, אלא כיצד עלינו לנהוג ולחיות מתוך המפגש עם התגלות נפלאה ומרוממת כמו שחווינו ביציאת מצרים. בכך, יציאת מצרים נהפכת מדיון פילוסופי בגדרי הא-ל – לחוויה רוחנית המרוממת את האדם.

ביאורים

כאשר אנו מביטים על הבריאה שברא ה', אנחנו מתמלאים התפעלות אין-קץ. רִבי-רבבות נבראים, כמות עצומה של צמחים, בעלי-חיים, בני אדם, הרים וגאיות, ימים וכוכבי-לכת אדירים. לאן שלא נביט, בכל רגע נתון, נחזה בבריאתו האין-סופית של הקב"ה. אך מה שמפליא עוד יותר הוא דווקא האיכות של הבריאה – האין-סוף שקיים בכל פרט בבריאה; כאשר נתבונן מקרוב, ניחשף לאין-סוף חלקיקים קטנטנים, שחלקם אפשר לראות רק במיקרוסקופ. בנמלה אחת טמונה חכמה שגם המדע כיום אינו מסוגל לרדת לכל עומקיה. וכל זה רק בעולם הזה; מעבר לעולם שלנו יש עוד אין-סוף עולמות רוחניים, ובכל עולם יש אין-סוף מלאכים. ככל שאתה מעמיק בבריאה אתה מגלה עוד ועוד רבדים באין-סופיותה של הבריאה האלוהית. אין-סוף כמותי ואיכותי.
המעמד הזה יוצר בנפש רצון אדיר לשבח ולהלל. להשמיע תהילה עמוקה לאדון-כול, בורא נפלאות. אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה. כאשר אנו משבחים את הקב"ה, אין ביכולתנו לשבחו כראוי. כל שבח והלל שנגיד, נחשוב או נצייר – יהיו כאין וכאפס לעומת גבורתו וגדולתו האין-סופיים. הדבר כביכול אפילו פוגע בקב"ה, מקטינו ומצמצמו. אנו מגבילים את כוחו של הקב"ה למבטנו האנושי המוגבל, ומציירים את גבורתו לפי מידות בשר ודם. זוהי הגשמה. זו יצירה של גבולות והגבלות לאין-סוף. יש בכך פגיעה ביחס שלנו לאלוהות. לא רק ששבח זה אינו מועיל – הוא מזיק. דומה הדבר לבן כפר שכל מה שיש לו אלה כמה פרוטות. כאשר הוא מדמיין עשיר, הוא מדמיין מישהו שיש לו פרוטות לרוב. אלף פרוטות! רק לדמיין מה הוא יכול לעשות עם סכום כזה יוצר אצלו סחרחורת. באלף פרוטות אפשר לקנות פרה ואולי גם סוס, ולהוסיף שלושה חדרים לבית, אך בסופו של דבר, הוא נשאר תקוע בעולמו של בן כפר. הוא לא יהיה מסוגל למשל לדמיין שמלך יכול לשכור צבא, לסלול דרכים ולבנות ערים, להקים ארמון מפואר מזהב ויהלומים. מבחינתו מלך זה בן כפר עם הרבה מאוד פרוטות. כך קורה גם כאשר אנו משבחים את הקב"ה בשבחים שאנו מכירים. אנו מתארים אותו כגדול, גיבור ואדיר, אך במוחנו נשאר ציורו של הא-ל – כבשר ודם, המוגבל בכמות מעשיו, ובעומק ובחכמה העומדים מאחוריהם.כיצד אם-כן אפשר לנתב את אותן תחושות מרוממות על דבר גדלותו של ה'?

מסביר המהר"ל את הבעייתיות בשבח שנותנים לקב"ה – שיש בכך כביכול הקטנה והגדרה של כוחו האין-סופי של הבורא. אם-כן, כיצד ייתכן שאנו מצווים לשבחו על יציאת מצרים? הרי בכך אנו בוודאות פוגעים בגודל וברוממות שהתגלו ביציאת מצרים – אנו הופכים פלא אלוהי לדבר מוגדר ומוגבל.

התשובה שנותן המהר"ל היא יסודית – כשאנו משבחים את הקב"ה על יציאת מצרים, אנו לא באים להגדיר ולספר מה היה כוחו ועוצמתו. אנו לא עוסקים באלוהות . אנו עוסקים בנו וביחס הנכון שעלינו להתייחס אל הבורא. אנו מתארים עד כמה ששכלנו משיג את יציאת מצרים, ומודים לקב"ה על כך מתוך תחושת הודיה עמוקה – אך אנו יודעים שאנו לא מבינים מה באמת התרחש ביציאת מצרים. מטרתו של סיפור יציאת מצרים היא להגביר את החוויה הנפשית שלנו, ולבטא את הכרת הטוב שאנו חייבים לקב"ה, ולא להגדיר את מעשיו של ה' במצרים. השבח הוא מתוך הבנה שאנו לא תופסים עד הסוף, ובעיקר – מטרתו אינה לספֵּר ולמנות את שבחי ה', אלא להודות על מה שאנו מבינים ועל מה שאנו לא מבינים. בכך אין בעיה – אמנם ההודיה לא שלמה, אך אין בה נזק, ובכך אנו יכולים לנתב את רגשי ההודיה הכבירים שיש בנו בצורה נכונה – מתוך הכרה שהגודל האלוהי גדול מכל מה שנספר.

זוהי גם הכוונה במילים 'האל הגדול, הגיבור והנורא' שאנו אומרים בתפילת עמידה – אין אנו מתכוונים שזהו ה' ואלה הן הגדרותיו, אלא אנו יוצרים מצב נפשי בתוכנו של יראה וכבוד כלפי מי שיש בו גדולה כזו. יראה זו מתעצמת יותר כאשר אנו מבינים שמלבד שבחים אלה, יש לה' עוד שבחים רבים ואין-סופיים. גם כאן, השבח אינו כדי לספר שבחו של ה', אלא הוא מצומצם למספר שבחים שייצרו בתוכנו מצב נפשי המתאים לתפילה.
זו תפיסה עדינה, המבהירה שמצד אחד אנו מרוממים את הגילוי האלוהי שאנו נפגשים אִתו בעולם, אך מצד שני איננו מתיימרים לעסוק באלוהות עצמה, להגדירה ולהבינה. השבח נאמר רק מתוך מחשבה של 'מה זה אומר לגביי'. תפיסה זו קיבלנו ממשה רבנו, בחיר האנושות שזכה לגילוי האלוהי הגבוה והנשגב ביותר, שמסר גילוי זה מדור לדור עד אנשי כנסת הגדולה, והם צעדו בדרכו של משה רבנו עליו השלום, ותיקנו את התפילה מתוך זהירות ויראה. בדרכם צועדים אנו, מתוך מפגש עדין עם הקב"ה ששוכן עלינו, נוגע ולא נוגע.

הרחבות
 מדוע נצרכת 'הכרת הטוב' כלפי הקב"ה?
שֶׁלֹּא נִהְיֶה כְּפוּיֵי טוֹבָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָנוּ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְאֵין אָנוּ מוֹדִים לוֹ עֲלֵיהֶם. הרמח"ל מסביר שהקב"ה אינו זקוק להכרת הטובה שלנו. אנו מודים על החסדים שהוא עושה עִמנו בשביל לפתח בנו את מידת 'הכרת הטוב'. מדוע מידה זו חשובה כל-כך?
מבאר הרב דסלר : "מה הנה הכרת הטוב וההודאה? איה הוא מקורם בנפש? ומאין תבוא כפיות הטובה אשר רוב בני האדם יכשלו בה?" ומסקנתו: "הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה" [מכתב מאליהו א, 46]. אדם שמכיר טובה הוא אדם שטבועה בנפשו מידת הנתינה. ממילא הוא אינו מסוגל לקבל טוב בלא להכיר טובה לנותן. הדבר נכון גם ביחס להקב"ה – כאשר באדם טבועה מידת הנתינה, באופן טבעי הוא יודה לה' על הטוב שמרעיף עליו.
בהמשך דבריו [עמוד 50], מוסיף הרב דסלר שאם האדם אכן לומד להודות על הטוב שקיבל – הוא הופך לנותן , שהרי הוא מעניק תודה: "וכאשר יודה האדם לאלהיו וירגיש בכל לבבו ונפשו כי חייב הוא בתשלומי כל הטובות הרבות אשר עשה לו האל, אז יביע לו התודה הזאת, אם בקרבן או בתפילה אשר יגישם לפני ה' יתברך. בעשותו ככה, והיה האדם כמו נותן, והקב"ה, כביכול, כמקבל, ויזכה האדם בזה למדרגה הכי גדולה, הדבקות בו יתברך, כאשר ידבק הנותן במקבל, שהיא האהבה הגמורה... הרי התבאר בזה שורש אהבת האל ברוך הוא שהוא – כח הנתינה". כאשר האדם מכיר טובה לקב"ה, הוא מעורר את טבע הנתינה שלו כלפי הקב"ה, ומכוח זה הוא מגיע לדבקות בה' ולאהבת ה'. נמצא, שאדם שרוצה להתקרב לה' יחזק בקרבו את כוח הנתינה והכרת הטוב.